רק נגמר הסדר וחג הפסח ואיתו כל הארוחות המשפחתיות הגדולות, סדר היום הפחות מאורגן ומתחילים לחזור לשגרה. בחגים יש לנו נטייה לשמוע את עצמנו ואת האחרים אומרים: "חבל שאכלתי כל כך הרבה" או "לא הייתי צריכ/ה". מי בעצם שולט במי האם האוכל מנהל אותי ואומר לי מה לעשות או אני מנהלת את האוכל?
מי שולט במי? האוכל או אנחנו? או האם אנו שולטים באכילה שלנו?
האם העוגה אומרת לי: 'כדאי לך אני שווה את זה', 'אני טעימה את לא יכולה לעמוד בפני' או שאני אומרת לעצמי "זה רק חתיכת עוגה, מחר אתחיל דיאטה" מי כאן הבוס האמיתי?
שאלה מעניינת במיוחד לאחר חג הפסח ששם נתבקשנו לצאת מעבדות לחירות. במקרה הזה נעשה אבחנה בין שעבוד לאוכל או חירות אמיתית בבחירתו. חירות בהגדרה זה שיש לי החופש לבחור. במקרה של העוגה החופש להחליט אם לאכול או לא. לעיתים אנו בתחושה שיש חופש אך הוא לא באמת קיים. יש שם משהו שמנהל את העניינים ואנו לא מודעים אליו. אלא הן המחשבות שלנו. ההרגלים שלנו והסביבה שלנו גם משחקת שם תפקיד.
חופש מדומה
אולי אתם מכירים את ההרגשה של חופש מדומה. למשל אמא מבקשת עזרה במשהו ואתם ממש לא רוצים כרגע אבל אתם יודעים שאין אף אחד אחר שייקח על עצמו את המשימה ואתם מסכימים בלית ברירה. תחושת חופש מדומה הרגשתם שאתם חייבים להסכים. או שאתם מגדירים את עצמכם כאדם נחמד(שזו הגדרה חיובית) ומישהו התנהג אליכם לא יפה ברחוב ואתם מגיבים מהמקום הנחמד שלכם כי ככה הגדרתם לעצמכם- תשובה אוטומטית אולי בסגנון " כן אתה צודק, שיהיה לך יום טוב" במקום להגיד מה שבאמת אתם רוצים להגיד. האם היה פה חופש?
מה משפיע על היכולת שלנו לבחור?
יכולת הבחירה שלנו נובעת בין היתר מההגדרות והאמונות הפנימיות ששמנו על עצמינו למשל: 'אני אדם שמן'. שאני אומרת את זה לעצמי אני אתנהג בהתאם לעובדה שקבעתי. יש לי אליבי "ליפול". אמונות כמו "אני כישלון", ו"אין לי כוח רצון". יחזקו את ההתנהגות של אכילת היתר. גם ביצירת מציאות וגם דרך פגיעה בערך העצמי ובמצב הנפשי שלנו. זה יוריד לנו את המצב רוח וממקום של חוסר מצב רוח – הפיצוי האולטימטיבי – זה אוכל.
כמו כן, אמונות, מחשבות אלה שהיו לנו לפני האכילה משפיעות עלינו בלי שלעיתים בכלל נשים לב. עוברות לנו עשרות ואלפי מחשבות בראש בדקה. אנחנו לא מודעים לכולן. אבל האפקט שלהן יכול להיות ממש פיזי. למשל מחשבה כמו "אני כשלון" יפגע במצב רוח שלנו, נרגיש כבדות ורצון לברוח. מחשבה כמו "אין לי מצב רוח אני חייבת שוקולד." גם כן מחשבה בעייתית שלא מאפשרת בחירה. היא קובעת עובדה ואנו נמצא את עצמינו הולכים לעבר חבילת השוקולד בידיעה ברורה של מה הולך לקרות עכשיו.
גם עייפות, עצבנות, לחץ, רעב, עומס מנטלי, חרדות, חוסר איזון תזונתי- פיזיולוגי מחלישים לנו את יכולת הבחירה.
איך להגביר את תחושת החופש מול האוכל?
נדאג לצרכים הפיזיים שלנו. נשתדל לא להחזיק רעב המון שעות, נדאג לשעות שינה. כמו כן נלמד לעשות שיחה פנימית מיטיבה. למשל: שינוי המשפט בראש או הוספת משפט נוסף כמו: מאוד בא לי שוקולד כי אני עצובה, אבל השוקולד לא באמת יפיג לי את העצב הוא רק יגרום לי לכעוס על עצמי ולהוסיף כאב חדש לכאב הנוכחי שלי. האם אני באמת רוצה את השוקולד עכשיו?" דיבור פנימי כזה מאפשר יותר בחירה. חיזוק הבחירה הוא תהליך שניתן ללמוד אותו כמו שריר שניתן לאמן אותו. להבין מה האמונות המגבילות שיצרו אותו, איזה הרגלים יצרו אותו. ולעבוד אחד אחד בסבלנות עד לשינוי המיוחל. ליווי אישי עוזר מאוד.