הרבה מאיתנו שמות לעצמנו כל מיני תנאים ואיומים ועונשים לירידה במשקל. והתנאים האלה לעיתים הם אלה שגם מחבלים לנו (כמובן ללא כוונה) בירידה במשקל ובאכילה הבריאה. כיוון שהם מייצרים לחץ, מתח, עיסוק אובססיבי במזון.
סיפור מהקליניקה – עד שלא ארזה לא אוכל לקבל את עצמי
מיכל (שם בדוי) בת 29 אישה נאה מאוד, יושבת מולי ומסבירה לי בשיא הרצינות למה למרות ההיגיון הבריא שהיא אמורה לקבל את עצמה, ולחיות את חייה, ולא לסבול "אין מצב. אין מצב. אין מצב שהיא יכולה לחיות בשלום עם הבטן שלה".
והיא מסבירה שהרגלים אמנם רזות, שהפנים רזות שהכל בסדר… אבל הבטן- לא אם זה אני לא יכולה לחיות!!
והיא גם לא באמת רוצה לחיות עם הבטן בשלום, וכל התרגילים לאהבה עצמית, וכל השיח עם הגוף ומה שאני לא אגיד לה…זה אחלה אבל זה לא ישנה לה כלום, 'אני לא מוכנה לוותר לעצמי ולקבל את עצמי. שום סיכוי'. ואיך את מרגישה עם זה אני שואלת? נהיה לה עצוב. היא יודעת שהיא פוגעת בעצמה.
ועד אז אני לא אתן לעצמי לחשוף את הגוף ו/או להתקרב לגברים, אני מתביישת בעצמי ולא מרגישה מספיק ראויה.
רוצה לציין שמדובר באישה נאה בטווח העליון של המשקל התקין.
איפה זה פוגש אתכן?
אני בטוחה שרבות מאתנו מרגישות דומה. בתוככן יש קול שיודע שאתן במשקל תקין, יש קול ששומע מה אחרים אומר מבחוץ. יודע שאתן במצב לא כזה קטסטרופאלי. ויחד עם זה נאחזות שם ברעיון הזה. בתנאים האלה. כאילו יש בהם מן ההכרח. שאם אני לא אקשיב לקול הזה אני אדרדר, אני יהרוס לעצמי, או אולי אני אקל ראש ואתנהג בפזיזות, כאילו אנחנו מאמינות שאנחנו חייבות שיהיה לנו שוטר מאוד קפדן וקשוח.
ובלי השוטר הפנימי הזה אנחנו לא נשמור על עצמנו.
כואב לראות שה'אלימות' (המילולית) כלפי עצמנו היא גדולה מאוד. יש נשים שלא יתאפרו עד שלא ירזו, יש כאלה שלא יתלבשו יפה ולא יקנו לעצמן בגדים, יש כאלה שימנעו מגברים או ימנעו מבני זוגן מגע מיני, יש כאלה שלא ישימו תכשיטים- כל מיני עונשים שהן מענישות את עצמן אבל גם את הסביבה שלהן.
הבעיה בעונשים שהם אינם יעילים ולהיפך מזיקים. אם אישה נמנעת מלהתלבש יפה ובאופן מחמיא- היא תרגיש יותר רע- ככל שההרגשה שלה תהיה רעה יותר- מנגנון הפיצוי יעבוד והיא ככל הנראה תפנה לעבר המתוקים. כנ"ל מיניות. או שהצורך הפיזי אינו מתממש ואז זה יצא על הבן זוג או הילדים שוב המצב רוח נמוך יותר- שוב כנראה האוכל יהיה ה"פתרון".
האם זה משנה כמה את שוקלת?
האמת שזה לא משנה מה המשקל או מה צורת הגוף. אין באמת הבדל. המטרה שלנו עד כמה שזה מאתגר לקבל את עצמנו ללא תנאי- זו אהבה אמיתית. להיות רעות לעצמנו, למנוע מאיתנו דברים, להעניש את עצמנו אף פעם לא יעשה טוב לטווח הארוך, ובטח לא יתמוך בהורדה במשקל.
גם אם הבטן באמת גדולה, גם אם הישבן ענקי, גם אם יש צלוליטיס וגם אם המשקל באמת גבוה- זה לא משנה. וזו המציאות כרגע, ואי קבלה שלה מייצר תסכול, שנאה, ניתוק וביטול של הגוף- פיצול פנימי ואף דיכאון. אין שוב סיבה להרגיש רע בגלל המראה החיצוני שלנו.
אנחנו רוצות לעבוד על הרגלים בריאים ומקדמים בריאות ומשקל תקין בד בבד עם קבלה עצמית. וזה לא סותר זה אפשרי ביחד.
יש גם מן צביעות מסוימת בעניין השיפוטיות העצמית החריפה הזו- רוב הנשים ששאלתי מה דעתן על נשים אחרות הן יגידו שאחרות נראות נהדר ב65 קג אבל רק להן זה ממש ממש לא מתאים. שהציפיה היא בעצם לא הדדית. הדרישה הקיצונית היא אך ורק מעצמן. ומאחרות אין שום ציפייה- להיפך אחרות נראות אחלה.
בחזרה למטופלת..
תוך כדי תהליך ההתמקדות נתנו מקום לחלק שממש רוצה לרדת במשקל ולהרגיש בנוח, משהו נרגע, ועלה קול חדש בריא ונעים שאמר "אני ממש בסדר, ואם אני אמשיך להתמקד בטוב שבי ובהרגלים הטובים שיש לי, אני כן יכולה לקבל את עצמי" וזה יצר שמחה, הקלה ותקווה.
מה שאני שוב ושוב רואה, זה שכאשר יש נרמול של הרגלי האכילה, כאשר יש שקט סביב העיסוק באוכל ויש חוויה של שליטה ובחירה אז המינד נרגע ויש אפשרות ליותר קבלה עצמית בכל משקל וצורה. שמה שמפריע באמת זה העיסוק האובססיבי באכילה חווית איבוד השליטה. ולאו דווקא הנראות החיצונית.
הזמנתי אותה להיות עוד בקשר עם הקול הזה ולטפח גם אותו. נתתי תרגילים
למה לחכות אם אפשר עכשיו?
רבות מאתנו יכולות לחיות חיים מלאים ומוגשמים כבר עכשיו, גם עם משקל עודף וגם אם אנחנו לא נראות כמו שמלמדים אותנו לפנטז, אני לא באמת חייבת להיות מושלמת כדי להתקרב לגבר, כדי ללבוש בגד ים, בשביל להרגיש בנוח עם עצמי, בשביל ליהנות מהחיים.
ואפשר גם לחכות זמן לא ידוע עד שהכל הכל יהיה ממש מושלם. מי יודע מתי הרגע הזה יגיע?
ויש כאלה שנזכרות שהיה רגע כזה, שהמשקל היה המשקל שהן רוצות. אבל עדין בתחושה הפנימית הן לא הרגישו בנוח… ומי מבטיח שכשהן יגיעו למשקל המיוחל הזה שוב ירגישו ראויות??
בתכלס, אין לנו באמת שליטה מלאה על המשקל ולא על המציאות….יש נשים שאחרי כמה דיאטות הגוף נתקע להן לכמה שנים. יש נשים שרוצות לרדת כשהן קרובות למשקל תקין והגוף לא נותן להן. יש לכך מליון ואחת סיבות. רגשיות, אנרגטיות, תודעתיות, פיזיולוגיות ועוד. מה שחשוב זה להתמקד במה שכן יש לנו שליטה עליו יש לנו בעיקר שליטה על הגישה שלנו למציאות.
ולהסכים שאנחנו בדרך ושמותר להנות מהדרך